בס"ד
זה קרה ב-19 לינואר 2014, י"ח שבט התשע"ד, ביום ראשון. התגרשנו. עמיר נתן לי גט רבני! חורבן הבית! השמיים נפלו. כתוב גם שהמזבח בוכה כשאיש ואשה מתגרשים.
קשה להאמין! האדם שכה אהבתי, והייתי נשואה לו 23 שנה - החליט שרוצה לחיות בגפו וכדאי לוותר על מוסד הנישואין. הקיבוצניק היפה, הצעיר ממני והמוכשר, שהסיע אותי מקווינס למנהטן במוצאי שמחת תורה ומאז חיינו נקשרו יחדיו. הוא היה פצוע טרי מתאונת גג ועזרתי לו להשתקם.
אמנם אנו פרודים לסירוגין משנת 1999, עוד בהיותנו בניו-יורק. אולם, השלמנו וחזר הביתה 7 פעמים, ושוב נטש. בעצם, אני חיה כעגונה כ-14 שנה ולו אין אמצעים להחזיר ולוא במעט על כל מה שקיבל ממני. נותרתי מרוששת, בשכ"ד, ביגון ובתסכול איך לא לכעוס ולהזיק לו.
הפיגוע הנורא שעברתי במגדלי התאומים ב1993, הרס את הביוץ ולמרות טיפולי פוריות יקרים - לא יכולתי להרות. הרבי מלובביץ הורה לי דרך שליחו, הרב דודי גולדשמיד לא לעשות הפריית ביצית בשום פנים ואופן כי "את לא תהיי האמא!". נאלצתי לוותר וקבלתי על עצמי הגזירה שלא אהיה אמא.
אכן, הריתי בעבר, אולם אז לא העיזו ללדת ילדים מחוץ למסגרת הנישואין והענין נפסל, לדאבוני.
האמת היא שאיני מצטערת על אי בואם של ילדי לעולם מאותם גברים שסירבו להתחתן. אבל, זה כואב.
כיום, כולנו נתקלים באמהות חד הוריות שמעולם לא התחתנו ואפילו זוגות הומואים מוצהרים מתאמצים להביא ילדים לעולם ללא בושה ומבוכה.
בשנת 2000, עם שובנו ארצה מארה"ב, עמיר נתקל באשה זרה מדרום אמריקה והיא ילדה לו בן. הם נפרדו מזמן. בינתיים, כאמור חזר אלי ונטש מספר פעמים, וכולנו התאמללנו. עזרתי לו להאבק על זכויותיו בהסדרי ראיה לבן כשם שנאבקנו על זכויותיו מבנו הבכור מגרושתו בניו-יורק. עזרתי גם לגדלו מגיל 6 וחצי והוגדרתי על ידו כthe best stepmother האם החורגת הטובה ביותר!
הוזעקתי ארצה לרגל פטירות משפחתיות של אח ואחות ואמא סיעודית שנותרה בבית אבות ללא השגחת בן משפחה. משרד הבטחון מימן, אולם לא הגן עלינו כשהיתה מחלוקת לגבי קטיעת רגלה עקב אבחנה לקויה בכליאת מעיים שגרמה לנמק. להיפך: התנכלו וגרמו המון צער למשפחה שכולה ביגון. מסתבר, שהמערכת המתואמת ונבחרי הציבור מגנים אחד על השני ורומסים את הקרבן שהופך לתוקפן בגלל העזתו להעביר ביקורת. גם להם מחלתי, וכיום אני מתנדבת בעירית אשדוד.
חששתי להגיע למעמד הגט והשתדלתי כל הזמן להביא לשלום-בית, אך לשווא. העו"סית של בית הדין היתה לצדי כי הרגשתי מעין "קריעה" כמו בטכסי האבל הרבים שעברתי בחיי.
עמיר הגיש לי את שטר הגט שסופרי הסת"ם עמלו עליו והדיין הורה לי למתוח את ידי ולסגור אצבעותי. עמיר מלמל "הרי את מגורשת" ואני אמרתי "הרי את מקודשת" בהיסח הדעת. רעדתי ולא ידעתי מה נעשה אתי.
ויתרתי על חובותיו הרבים ונותר סכום זעום שעליו להפקיד מדי חודש למשך מספר שנים בלבד. התחשבתי בהוצאותיו לבר המצווה של בנו (שאיני מכירה כי היא חששה...), בחובותיו, בתעוקת חזה שעבר בגלל כל הלחצים.
בקשתי בהסכם הפשרה שאחרי 3 שנים, יתן כפי יכולתו עד שימלאו לו 70 שנה. כולם התפלאו.
אני מאמינה שאם יתפלל ויעשה תיקון - יזכה גם להגיע לגיל 70 אם ימשיך להכיר בטוב שקיבל ממני ויגמול על כך מרצון. תמיד האמנתי שהוא החצי השני שלי. אבי המנוח, הקבליסט טען תמיד שאדם לא נשוי - הוא חצי בן אדם עד שימצא את בן בת זוגו.
הוא הצהיר ששמח להכירני ותמיד אהב והוא מצטער על כל עגמת הנפש שגרם לי, מודה על הטוב, ומברך אותי בדרכי החדשה. הרשיתי לו לסיים יפה כדי שלא יהיה נבוך - הרי אני עדיין אוהבת ואסור לי לגרום לו צער! ראיתי בעיניו כאב מסוים. ישנם בוודאי אנשים ששמחים לרגל גירושיו. למרות המגעים לגירושין, הדפסתי לאחרונה את קורות חייו ודיווחתי לו על אפשרויות תעסוקה, ועדיין. אין מענה ממנו. הוא זקוק לעזרתי, ואני אוהבת לעזור. אז, למה אני מצפה גם לקבל יחס דומה ? מותר לי לצפות? איך אומרים החבר'ה: פחות ציפיות - פחות אכזבות. קל להגיד.
לפתע, ריקנות וגעגועים לסירוגין. מבזקים עולים במוחי כל רגע. המסרונים הרבים בפלאפון לצרכי גישור ופשרה במשך כשנתיים - הופסקו. נותרתי לבדי לאחר הדיון כי הוא סירב לשבת אתי על כוס קפה, כהוראת עורכת הדין שלו, משום-מה. התייפחתי בבכי שנמשך יומיים וחליתי בהצטננות ושיעול מחניק. הstress מסתבר הורס כל חלקה טובה בקרבנו. אבל, רבי נחמן אמר: שאין יאוש בעולם! מחכה שהגל הזה יחלוף.
כן, הבן אדם שאהב אותי כל כך וזכה להמון אהבה מצדי והרעפתי עליו מכל טוב - היה מסוגל לעזוב בתקווה שיתחיל חיים עם אדם אחר. התעלומה נמשכת - מה הניע אותו? האם אני מודעת לכל הסיבות והנסיבות?
הוא טען שאינו מדבר עם אחותו וגיסו ואינו מתגורר אצלם באיזור השרון. שנינו מרוששים, ואני מבוגרת ממנו וזה לא קל להתגרש בגילי כגימלאית. בעצם, זה אף פעם לא קל.
קיוויתי עד לרגע האחרון שיהיה שלום-בית. הרי הרבי מלובביץ בירך את שנינו והתחתנו בטו בשבט.
מעניין שגם הדיון בהסכם הגירושין התנהל בטו בשבט, ואחרי יומיים, התגרשנו.
כולם מנסים לעודד, לברך; חלק ממכרי התאכזבו והתפלאו שלא חזר גם הפעם ומביעים את תקוותם שזה יקרה. אולם, אני חייבת לשקם את עצמי ולהביט קדימה ומרגע שהענין נחתם - אסור לי לקוות שוב.
הכל בידי שמיים. אולי זה התיקון שלנו. אני הרי מאמינה בזיווגים משמיים.
וכעת, נותרת השאלה: מה יהיה אתו? כן, אני יודעת שכמה מקוראי צורחים: תפסיקי כבר! תדאגי לעצמך! מה יהיה אתי? כיצד ייראו ימי חיי מעתה ואילך? איך אסתדר עם שכה"ד והמחיה היקרים? והבדידות? ימים ולילות, אני בגפי ולפעמים אפילו הטלפון אינו מצלצל. אפשר יופי להתפגר בדירה ואף אחד לא ידע על כך. חס וחלילה, כמובן!
האם קיים כזה בן-זוג אי שם שיכבוש את לבי הדדית וידע להעריכני ולהגן עלי?
הרי כשאני מתאהבת - אז, בכל הלב מרעיפה ומשקיעה ומקדישה את כל כולי לבן זוגי.
האם אמצא כוחות לאהוב שוב?
לאלוהים פתרונים!
טוב, סתם הרגשתי צורך לקשקש, בלי כוונה לפגוע באף אחד.
הרשימה מופיעה גם באתר "מוטק'ה"/הבלוג שלי
ציפי
