בס"ד
מרום (מרזקנדוף) יעקב (21.5.1929-22.8.2009), חיפה
זכרונות מהצבא
נרשם בכתב-יד במחברת (שצולמה ע"י הנכד תובל ברנע, בן דינה ועמנואל).
מודפס ע"י אחותו ציפי מרום ב-1/2011
יומן אישי ממלחמת תש"ח מ-25.12.1947--1948--23.2.1949 (35+2 עמ')
"ביום ה-29 לנובמבר 1947 הוכרז על הקמת המדינה היהודית בחלקה של ארצנו.
עם ההכרזה החלו מאורעות הדמים.
כמובן מיד נקראתי עם חברי אל הדגל.
בימים ההם צבא עברי אין. כוחנו היחידי היה חברי ההגנה שהם פלמ"ח וחיש.
כמובן שאנו היינו צבא החלוץ של המדינה החדשה. למעשה לא היינו גלויים במעשינו
כי השלטון הבריטי טרם עזב את הארץ ומעט הנשק שהיה בידינו לא היה ליגלי.
ראשית פעולתנו היתה לצאת לעמדות החולשות על חיפה וסביבתה. תפקיד זה לא היה מן הקלים ביותר. כלומר: לשבת בתחנת "אגד" בחיפה ולשמור על התחנה שלא תותקף עם מספר אקדוחים וכדורים ספורים. ונוסף על זאת, לבצע פעולה נגד האויב שהיה מסביב. כמו כן, הועברתי למלון כרמליה שמשם היו יוצאים פטרולים לכל חלקי העיר במכוניות פרטיות עם 2 אקדוחים ו-2 רמוני התקפה. תפקידנו בחיפה לא האריך זמן כי הגליל זעק לכוחות. לכן, אורגנה פלוגה של 150 איש, נוער חלוצי צעיר מבני חיפה כולם. כמובן ביציאה הודיעו לנו שיוצאים לחודש ימים ואז יבוא חיל מצב ויחליף אותנו.
אבל אנו לא שמנו לב לדברים של מה-בכך ויצאנו ביום ה-25 לדצמבר אל ישובי הגליל המזרחי. הכוחות חולקו לישובי הגליל השונים במספר מצומצם מאוד ובכמות נשק אפסית. כמובן בכדי לנחם את עצמנו, אמרנו " רק חודש ימים וחסל "; לא כן היה הדבר. כתתי ירדה לקיבוץ גיב' יוסף בסך 10 איש עם מ"כ. היה זה בחורף . הגליל קודר כולו ושכון מתאים אין. כמובן שכבנו בלילות הראשונים במתבן, או יותר נכון – בדיר יחד עם הכבשים, וחיכינו ליום יבוא...
הימים חלפו, המצב בארץ הולך ומחמיר, נקודות ישוב רבות ללא קשר.
התקפות הערבים נתכות ביתר עוז ורוחנו לא נפלה. בלילה הרביעי לשבתנו במשק, הותקפנו מצד ההרים שהם מערבה למשק. כמובן החזרנו אש. כלומר: כ-10 כדורים ובזה נסתיים הקרב.
במשך הזמן נתברר לנו שספרו לנו צ'יזבת ושאנחנו נמשיך להיות בגליל כי אין כוח אחר שיחליף אותנו. לאט לאט, נתברר לנו שזהו המצב. אז אמרנו "נלחם ונמות, אך לא נכנע!"
כתתנו ערכה בכל זמן היותה בגיב יוסף סיורים מסביב למשק ופעם נתקלנו באש האויב, אך החזרנו אש ופגענו בכמה מהם וחזרנו למשק. ללא תלונות, סבלנו את המצב. כלומר: אוכל חלש למדי, בגדים – אין, ושמירה קשה בלילות קרים, ורחוקים מהבית, ידיעות מהחוץ אין, הדרכים בחזקת סכנה, השלטון הבריטי טרם הפסיק להתעלל בנו וכו'..
ביום בהיר אחד, הודיעו לנו שלכתתנו יש מקום חדש בגליל וזה בהר-כנען. תארו לעצמכם: לא קר מספיק בגיב-יוסף, לוקחים אותנו להר-כנען!? נו, מילא! אם לא פה, אז שם. ארזנו את החבילות ובחודש פברואר עלינו להר-כנען. כאן לא לקקנו דבש, כי זה חדשים שלא היינו בבית ולשמור על בתי מלון כה רבים שיש על הר זה, זה לא קל. שכחתי להוסיף: שהוסיפו לנו פה עוד 2 כתות, כלומר: היינו פה מחלקה עם נשק פחות או יותר משביע רצון. למעשה, לא קל לשמור שלש שעות בלילה. ראשית, הקור פה בחורף 0 מעלות, העננים מתחתיך ומעליך, לקום מהמטה בחצות לילה, להתלבש לשמירה ולצאת החוצה – זה גם כן אומר משהו. מה אפשר לעשות? אנו היינו השעיר לעזאזל של המדינה.
האם יידעו הדורות הבאים להעריך את העמל והסבל שהשקיעו אבותיהם בהקמת המדינה?
חיי תרבות כמעט שלא היו קיימים אצלנו. סדר יומנו היה לקום השכם בבקר, לרוץ ריצת בקר, לאכול מה שלא ניתן לאכילה, ולצאת לאמונים עד הצהרים, אחר הצהרים – לצאת שוב לאמונים, לחזור בערב לאכול משהו, ולצאת לשמירה. עתונים לא ראינו כמעט. מכתבים מהבית הגיעו בקושי.
רק דבר אחד ידענו: כי הוטל עלינו תפקיד קשה והוא הקמת המדינה למרות הכל!
לילה אחד, יריתי מספר כדורים ללא רשות, כלומר: 2 כדורים. כמובן שזה לא עבר בשתיקה. לכן, נשלחתי למטה הפלוגה, למחנים שליד ראש-פנה. ושם, קבלתי את ענשי: לשמור 7 שעות בלילה במשך 4 לילות רצופים. לאחר שחזרתי, החלטתי להתנקם במפקד ובו בלילה פתחתי באש מעמדתי. כמובן הוכרז על מצב הכן וכל האנשים יצאו לעמדות וירו כדורים לחלל הריק של האויר וביניהם מפקד המחלקה עצמו על אף הציונות שהטיף לנו מדי יום ביומו על חוסר תחמושת. כמובן החברה היו מבסוטים שנתנה להם ההזדמנות לדפוק וירו באותו לילה 80 כדור.
גם כאן, לא הארכנו ימים, כי הפלמ"ח תפש את מקומנו וגדוד שלם של הפלמ"ח הגיע אל ראש ההר ושוכן בבתי מלון.
אנו ירדנו לצפת, להגנה. כלומר: כל הפלוגה ירדה לצפת. מנינו 3 מחלקות. זה היה בחודש מרץ. צפת זו לא תשכח ממני לעולם! כתתנו קבלה את עמדת בית הספר המקצועי – העמדה הקשה ביותר בצפת! פעמים רבות, נסו לכבשה, וכל מאמצי האויב עלו בתוהו. לפני בואנו, נסה האויב לכבשה, אבל לא הצליח, אלא רק לפוצץ חלק ממנה. כך שבבואנו, החזקנו בעמדה שפוצצה אי פעם ועלולים לבוא עלינו בחמרי נפץ למכביר.
למעשה, לא רע היה בצפת. הכוונה כאן, ביחס למקומות אחרים בארץ. אעפ"י שצפת זו היתה בהתקפה בלתי פוסקת מצד האויב – בכל זאת, היה מים, חשמל, וכל הדברים החיוניים שיש בדרך כלל בערים. זה למעשה קובע בהרבה להלך חייו של החייל.
במשך הזמן הגיעה כל הפלוגה לצפת. כלומר: מנינו 3 מחלקות בסך כולל של 100 איש.
למעשה, אנו היינו הכח הצבאי היחידי בצפת, שמנתה כ-1800 יהודים. יחס תושבי המקום היה נהדר כלפינו. כחיילים וכתושבים ידענו כי רק דרך אחת לנו. החורף בצפת היה קשה מאוד, כלומר: קור גדול, גשם ושלג. המלחמה באויב ובאתני השמיים אינה מין המלאכות הקלות. באחד הלילות, בהיותי בעמדה בביה"ס המקצועי, התחיל לרדת שלג; לא סתם שלג, שלג של ממש! אני כולי רועד מקור, אבל נהנה מהשלג. היה ברצוני להעיר את החבר'ה הצברים שלנו שמימיהם לא ראו שלג, אבל חששתי שמא ירגזו עלי שהעירותי אותם בחצות ליל, בקור כזה. אבל, לשמחתי, השלג לא פסק והמשיך לרדת גם בשעות היום שלמחרת וכל החבר'ה נהנו ממראה לבן זה. כמובן לא החמצנו את ההזדמנות וירדנו לאחורי הבית והצטלמנו למזכרת.
המצור בצפת הולך ומחמיר. שיירות מזון ואספקה אינן מגיעות העירה. לעומת זאת, מצב הנשק והתחמושת הולך ומחמיר.
לאחר חודש ימים שהייתי בעמדת ביה"ס המקצועי,התמניתי כאחראי על הנשק והתחמושת, האספקה והציוד של המחלקה. כמובן, זה לא מן המלאכות הקלות. מתפקידי היה למסור דו"ח על כל כדור שירו באחת העמדות. כי כפי שמסרתי, מצב התחמושת היה גרוע מאוד!
לעומת זאת, שוחררתי משמירה, כי הייתי במטה המחלקה בביה"ח "הדסה". האמת היא שלא מצאתי יחס הוגן כזה מצד עובדי ביה"ח אל אנשינו! האוכל היה בהרבה יותר טוב מאשר בעמדות. כמובן, כל חברי קנאו בי שמצאתי לי ג'וב כזה אעפ"י שנשאלו כולם אם רוצים הם בתפקיד זה. אף אחד מהם לא רצה בזאת, ואותי הכריחו לקבל תפקיד זה. מכאן באה קנאתם. מרגע שנכנסתי לתפקידי זה, הומטרו עלי קללות וצעקות מהבוקר ועד חצות ליל.
מביה"ס המקצועי מודיעים על התקפה. חברי החזירו אש בסטנים ורמונים. כמובן צריך הייתי לקבל דו"ח על מצב הנשק והתחמושת מייד לאחר ההתקפה. וזה לא מן הדברים הקלים.
מחוסר ציוד ואספקה, באו אלי מדי יום ביומו בתלונות בנוגע לבגדים, סגריות, כביסה, וכו'....
לאחר זמן, כשהמצור על צפת העברית גדל, החליטו הבריטים שבעיר לעזוב בגלל הפנוי. אנו לא ידענו כיצד לקבל פנוי זה: בשמחה, או לא? היו כאלה שקבלו זאת בשמחה;היו כאלה שפקפקו. הצעת הבריטים היתה בצאתם, שנפנה את המקום, ולשם זה - העמידו לרשותנו 3 מכונות-משא, כי אחרת יעלו עלינו הערבים וישחטו את כולנו. אנו אכן לא שעינו לדבריהם. הם נסעו בלעדינו. הם עזבו את צפת בתקוה שהיא תפול לידי הערבים. אמנם בו ביום אחה"צ, בשעה 3:00, הותקפנו קשות מכוון העמדות הדרומיות והדרום-מערביות. החזרנו אש יעילה. ההתקפות נהדפו כלן. הרבה אבדות נגרמו לאויב בו ביום.
במשך הלילה, לא ישנו, כי תזמורת הפגזים והיריות לא פסקה. למעשה, כמות התחמושת שהיתה בידינו היתה אפסית. כלומר: בכל צפת העברית עם אנשי המגן היו 2000 אלפיים כדור של רובים וסטנים! לפי החישובים שנעשו, אז יכול היה האויב להתגבר עלינו במשך שעתיים.
מזלנו הוא שרוחם (של תושבי צפת הערבית) לא נבאה להם שאנו נמצאים בכל רע.
לאמיתו של דבר, תארנו את עצמנו כאבודים; רק בדבר אחד תלינו את תקותנו: שהגדוד ה-3 של הפלמ"ח יבוא לתגבורת! אך ביום בהיר אחד, נודע לנו שאוירון אספקה צריך להגיע לצפת. ואמנם, הגיע והוריד מספר חבילות, שברובן היה חומר רפואי לביה"ח. בתוך צפת עצמה, החיים הם קלושים למדי. בלכתך ברחוב, כל החנויות סגורות, ונוסף לזאת: תלו שלטים על כל צעד ושעל "זהירות, צלפים"! בחג הפסח, חששנו מאוד להתקפה מצד הערבים. לכן, הוגברה השמירה בעמדות. כמו כן, פעם בשבוע היתה מגיעה מחלקה מהפלמ"ח, שהיתה עוברת בחצות לילה את הקוים ומספקת לצפת מספר כדורים ורמונים שחסרונם בעיר ניכר.
ביום כבוש חיפה, לא האמנו למשמע אזנינו. דמינו רתח בקרבנו משמחה. רגזנו עלכך שאנו החיפאים לא נשתתף בכבוש חיפה! אך התנחמנו בזה שנכבוש את צפת ויהי מה!
משטרת כנען שנמסרה לידי הערבים לא פסקה מלהמטיר עלינו אש. נוסף לכך, מולה, מצד שני – החלו הערבים להפגיז בתותחים. למעשה, עד כה לא ידענו מה זה פגז של תותח, אבל לכשהתחילו להפגיז – לא ידעת לאן מטרת הפגז, שעף מעל צפת העברית ושרק באזני כולם, ואיש לא ידע לאן הכוון. היתה השאלה: לשכב או לא, או אולי מוטב לתפוש מחסה מאחורי קיר? אולם, סוף סוף, פגז של תותח הורס גם קיר! כך שבמשך הזמן, התרגלנו גם לדבר זה, אעפ"י שבכל הפגזה נהרגו מספר אנשים. כל יום עבר עלינו כיום בגיהנום. הפקודה היתה "לא להחזיר אש ; לשמור על תחמושת"!
בלילה בהיר אחד, ביה"ס המקצועי הותקף. הערבים גלגלו חביות נפץ על הבית מגבעת המצודה וכבשו את הבית. לא נגרמו לנו אבדות בנפש. תפשנו מיד את העמדה הקיצונית השניה את בית דוב-הוז. אמנם רע מאוד הרגשנו, כי נפלו בצפת יום יום מצליפות והפגזות מספר יהודים, אך לא אמרנו נואש! ב-1.5.48, הודיעו לנו שהענין מתחיל ושהלילה נפתח באש הטרדה של 2 דקות לעבר צפת הערבית, כי כוחותינו פועלים לשחרור צפת בעין זיתון וביריה. וכך היה. ביריה ועין זיתון נכבשו בסערה על ידי הפלמ"ח. נשק ותחמושת הגיעו לצפת ותוכנה תוכנית לכבוש צפת הערבית. בהתקפה הראשונה לכבוש צפת הערבית, נחלנו מפלה בגלל סיבות מסוימות, שהשתיקה טובה להן. מס הפצועים ההרוגים היה כ-30 ו-5 מהם הרוגים. למחרת ההתקפה, נערכה הלויתם של 5 הקדושים שנפלו. כל צפת השתתפה בלויה זו! בכי ויללה בכל העיר.
לא אמרנו נואש! חברינו וחברותינו הנבחרים נפלו למען מטרה מסוימת, ולא היה בכוחם להשיגה. נשיגה אנחנו למענם ולמען הבאים אחרינו!
צפת התעוררה לחיים חדשים. כוחות ההגנה שלטו בעיר. נשק עברי בידים עבריות, נשק הגנה גלוי. ב10.5.48, נערכה התקפה שניה לבוש צפת הערבית, ובזאת הצלחנו!
האבדות היו קשות וקדושות, אבל המטרה הושגה! ההתקפה בוצעה רק על שלוש עמדות עיקריות שהאויב שלט בהן שלטון גמור, והן: המצודה, המשטרה העירונית, ובית "שלוה" בכניסה לצפת, שהאנגלים פינוהו. שלוש נקודות אלו נפלו וחללים רבים נגרמו לאויב. שלל רב בנק ובתחמושת נפל לידינו. מספר של 50 שבויים נפלו לידינו.
למחרת, נתברר לנו שהיתה נסיגת בהלה מצפת הערבית. עם כבוש צפת, החלו בניה לשלול שלל ולבוז בז. השלל הרב שנלקח, נפל ברובו לידי יהודי צפת ולא לקרן המדינה.
כמובן, לאחר המלאכה,החלו נוהרים לצפת כל אלה שברחו ממנה לרגל המצור. כיום, פה גדול להם וגאותם גדולה על חשבוננו.
מייד לאר הכיבוש, כלומר: יום אחרי הכיבוש, בקשתי את מפקד הפלוגה שיאפשר לי לצאת לקורס חבלה. ואכן, עמדתי בדרישתי ויצאתי לקורס עם עוד 2 מחברי הפלוגה לקורס חבלנים שהתקיים ב"מגדל", בדרך לטבריה-ראש פנה, בבית מלצ'ט. הקורס היה מוצלח מאוד אפעפ"י שהיה קצר מאוד, אבל החומר האנושי שבו היה מאוד יעיל לשרות המדינה.
ב-15 לחודש מאי 1948, הוכרז על הקמת המדינה, ואנו היינו אז במגדל, ליד מקלט הרדיו בשמענו זאת. יצאנו במחול עד חצות הלילה!
הקורס נסתיים כעבור שבועיים. אנו קבלנו צו תנועה לגדוד. אבל, היות ולא הייתי קרוב ל-6 חודשים בבית (בחיפה, רחוב הנמל 49), החלטתי לנסוע הביתה ויהי מה. בבואי הביתה, לא האמינו שאמנם אני הוא שבאתי! את נתן (אחי) לא פגשתי. נודע לי שהוא נסע לצפת והוא נמצא במשטרת כנען. בבית, הכל עמד על תלו, רק העצבים התרוצצו; מלאי דאגות אנה ואנה.
כעבור 3 ימים, חזרתי לצפת, ושם קבלתי "מנה" ממפקד הפלוגה יוסי פוגל על זה שנסעתי ללא נטילת רשות. כמובן, התחלתי לצ'זבת עליו ולהצטדק והצלחתי.
לאחר ששהיתי בצפת קרוב ל-24 שעות, נודע לנו שיוצאים אנו למלכיה להחליף את גדודי הפלמ"ח הנמצאים בגליל, יען צריכים הם לרדת לנגב להבטחת הישובים בדרום. לא פקפקתי הרבה. ארזתי את חפצי ועליתי לאוטובוס, ושלום לך צפת!
יצאנו 2 מחלקות למלכיה. המחלקה השלישית הנמצאת בחופשה, תגיע אלינו כעבור יומיים.
בדרך להר-כנען, התעכבה השיירה ליד משטרת כנען. מייד ירדתי מהאוטובוס כדי לפגוש את נתן. אמנפם היתה לי הזדמנות לראותו ליד המחסום במשך 3 דקות מאחר שלא ראיתיו קרוב ל-8 חודשים. זה היה ב-31.5.48, בחודש יוני, בתחילתו או בסוף מאי.
לעת הצהרים, הגענו למלכיה השוכנת בגבול הלבנון והתחלנו להתבסס במקום.
על החתום: יעקב מרזקנדוף (לימים: מרום) , 22.4.49
מלכיה: 31.5.48
עת הגענו למקום, לאחר נסיעה של כמה שעות מצפת, ראינו את עצמנו מנותקים כמעט מהארץ, כי המקום לשם הגענו נמצא בגבול הלבנון. עם הגיענו למקום, החלפנו את הכוח הכובש את הגדוד הראשון של הפלמ"ח. חולקנו למחלקות, וכל מחלקה קבלה את האיזור בו היא צריכה להחזיק וללחום בכל מקרה.
המחלקות היו מצומצמות ולא מלאות די צרכן. מחלקתנו מנתה 20 איש, כלומר: 2 כתות ומפקד מחלקה. בלילה הראשון, כבר שכבנו על המשלט ושמרנו 3 שעות כל אחד. השתמשנו בעמדות הערבים שהיו מצוידים במזרונים בתוך העמדות. למחרת, עבדנו כל היום בסדורים. במלים פשוטות: לא עשינו שום דבר. מהמשלטים שלנו, לא ראינו את הערבים ולא ראינו שום נסיון מצידם להתחיל בהתקפה עלינו. הארוחות שקבלנו היו דלות מאוד. כלומר: אוכל היה, אבל לא היה מטבח כדי שנוכל לבשל ארוחה חמה. היות והפלוגה היתה מחולקת ל-3 מחנות נפרדים, לא היה חדר אוכל אחד לכלם, כי כל אחד אכל במקומו הוא. הודיעו לי, היות ואני חבלן, עלי לצאת למקש מעט את השטח. כמובן התלהבתי מאוד מעבודה מסוכנת זו, וביום ה-3, יצאתי למקש את השטח שממול המשלט השומר על ה(camp) המחנה של חיל הספר לשעבר. כך עברו הימים. ובאחד הימים, הופיע איש ההתישבות, הח' הרצפלד וספר לנו ציונות. התחילו לעשות תכנית איך לישב על המקום הזה יהודים, כלומר: קיבוץ חדש. הוא נפרד מעלינו בלחיצת יד נרגשת מאוד ומאוד התעודדנו.
זה היום הששי לשבתנו במקום, ולפי ההבטחות שנתנו, לנו נשאר פה רק 10 ימים. חוץ מפלוגתנו, נמצאו שם 2 משורינים עם תותחים של 20 מ"מ. למעשה, לא ידענו בדיוק פעולתם של כלים אלה אבל סוף סוף קוראים להם "תותחים". כמובן זה לא פשוט.
ביום הששי לשבתנו, הופיעו מעל לראשנו 2 אוירונים של האויב. תחילה, חשבנו שאלה האוירונים שלנו, אבל התברר שזהו האויב כי הוא לצלם את השטח, בא.
למחרת, החיים נמכשכו כרגיל עד הצהרים, כי בשעה 11:00 לפה"צ הופיעו שוב 2 מטוסים והחלו להטיל פצצות. ההטרדה נמשכה כמחצית השעה. כמובן, החזרנו אש. אבידות לא היו לנו ויצאנו נקיים מהעסק. אך הרעה החלה אחה"צ! ב-2:30 הופיעו אוירונים סוריים והטילו פצצות, ומייד הודיעו לנו מבית המכס על התקפת טנקים ומשורינים על המקום. מיד הוכרז מצב הכן. הותקפנו בחצי גורן, החל בבית המכס מסביב עד למחנה הצבאי בו אנו היינו (ר' שרטוט).
עם ההתקפה על בית המכס, נראו כוחות האויב אשר התקרבו אלינו בצורת מלקחיים. הנשק שהיה ברשותינו היה לרוב נשק קל, כלומר: רובים, מרגמות 2”-3”, מרגמה 1 של 4,5” צרפתית; מספר קטן של פיטים, בקבוקי מולוטוב, משורין 1 עם תותח קל 20 מ"מ. ואילו האויב הטריד אותנו באוירונים בהפצצה בלתי פוסקת של 12 מטוסים שהתחלפו מדי פעם בפעם. חוץ מזה, בתותחים מרחיקי קלוע ובפגזים שרפנלים (כלומר: פגז המתפוצץ לפני הגיעו לקרקע); ג. לרשות האויב עמדו טנקים ומשורינים המצוידים במכונות יריה ותותחים שלא פסקו מלהמטיר אש. ד. עדיפות כוחות האויב על כוחותינו היתה בזה שהם מנו כ-3000 אלפים עד 4000 איש, חיל רגלים בלבד, חוץ מחיל התותחנים, הטנקים והאוירונים. מהתחלת ההתקפה, נותק הקשר עם בית המכס, וכפי שנודע לאחר זמן מה – נכבש המקום וגורל האנשים טרם נודע.
אצלנו במחנה הצבאי של חיל הספר, רכז האויב את מרבית כוחותיו. תחילה, ראינו עם רב של ערבים מרוכזים במקום אחד כגוש שחור, במרחק של כ-2 קלומטרים מאתנו. לאחר זמן מה, החלו כוחות האויב בהסתערות כללית בצורת רבע קשת כלפינו. מצב רוח האנשים היה מרומם; סוף סוף, יש לנו מה לעשות! המ"ג הועמד במצב הכן, מוכן לקצור. 20 האיש שמנינו, חולקו בין העמדות; כל אחד מצויד ברובה 100 כדור, כובע פלדה. האויב הגיע למרחק 1200 מ'. העצבים מתוחים. חפוי התותחים והאוירונים לא פסק. טרטור מכונות היריה של האויב התגבר. זמזומי הכדורים עוררו בנו מן רגש התפעלות ממעשה ידינו. האויב הגיע לטווח של 900 מ'. "אש"! נתנה הפקודה. מייד, החלו 20 רובים ומ"ג 1 להמטיר אש לעבר האויב המתקדם.
עם פתיחת האש, החלו לפול חללים מבין שורות האויב שהתקדמו כה צפופים שלא קשה היה לפגוע. אם כונת או לא – ברור היה שפגעת. צלפנו חפשו למטרה להרוג בכדור אחד 3-4 ערבים, ואמנם לא הכזיבו. האויב הרגיש בכשלונו. לכן, הוציא מיד זרוע אחת לכוון המשלט שבו היה עד כה רק אדם אחד בתצפית. מיד, נתנה ההוראה לכתתי, שמנתה עם מ"כ 8-9 איש,לכבוש את המשלט בטרם יגיע אליו האויב. עם קבלת ההוראה, יצאנו מצוידים כל אחד ברובה ועוד 50 כדור נוספים למאה שהיו ברשותנו. הכתה קבלה עם זאת גם מקלע ברן עם 10 מחסניות. 10 המחסניות נתנו לאחד האנשים בתוך סל מקני סוף, ואילו הברן נתן למקלען.
ההסתערות על המשלט, עברה בהצלחה! המשלט עבר לרשותנו והתחלנו להתחפר בידים כדי להגן על עצמנו מכדורי האויב. אך לדאבוננו, מחסניות הברן הגיעו לעמדה אחת קדמית ואילו הברן עצמו הגיע לעמדה אחרת. מחסניות הברן הגיעו אלי לעמדה, וכשהתברר באיזו עמדה נמצא המקלען עצמו, פקד מפקד הכתב על נושא המחסניות לעבור אל עמדת הברן. נושא המחסניות שהיה בחור צעיר ועז נפש זנק בדרכו תחת מטח כדורים לעבר עמדת המקלע, אך פגע כדור בגבו ונפל פצוע. מפקד הכתה ועוד טוראי זנקו אליו לחבשו, אך האויב שהיה במרחק 400 מ' מהם, שלח צרור לעברם. הפצוע נפגע ב-5-6 כדורים, ואילו המ"כ והטוראי – כדור אחד לכל אחד מהם. מפקד הכתה רץ פצוע (בקרבת אבר המין) אל הכפר. הטוראי נפגע בכדור בשריר היד והמשיך במלוי תפקידו, ואילו הפצוע נהרג.
השעה היא שעת בין הערביים. האויב נסה פעמים רבות לעבור את המחסומים שעלו לו ביוקר, כלומר: 2 טנקים עלו על המוקשים שהנחנו ומספר אבדותיו בנפש הגיעו למאות פצועים והרוגים.
כתתנו שישבה במשלט, הכתה בלי הרף באויב, והקשר עם המפקד נותק. השעה 20:00, האויב במרחק של 150 מ' מאתנו, התחמושת שבידינו פחתה מרגע לרגע, הנשק שברשותנו: רובים אנגלים בלבד; "העמדות" (לא נקרא להן עמדות), בזעת אפים חפרנו באדמה הסלעית. הידיים נטפו דם, מצד אחד; הכתף הימנית זעקה מכאב 300 כדור ברובה – לא מן הדברים הקלים הוא, ובכל זאת נלחמנו והתגוננו!
האויב הגיע למרחק של 100 מ' בלבד. מפקד הכתה החדש נפצע ברגלו ונתקבלה פקודת נסיגה מהמחנה ומהמשלט. הנסיגה מהמשלט לא היתה מן הדברים הפשוטים. הרמת ראש – ופגע בך הכדור! לכן, 3 מהמעמדות הקדמיות לא נסוגו מהמשלט, אלא רק בחשכה. אני חבשתי את מפקד הכתה וסחבתיו על כתפי עם חברי לנשק מרחק של קלומטר וחצי על אדמת סלעים וצלמוות. הגענו לכפר והתברר לנו שבית המכס נכבש ורוב אנשיו נפלו. בכפר, באחד החדרים המזוהמים והחשוכים, הוקם בית חולים ארעי ששכבו בו קרוב ל-30 פצועים. את ההרוגים מקו החזית, לא יכולנו להביא, כי בקושי סחבנו את הפצועים. עת הגענו לכפר, התברר כי יש קרוב ל-13 נעדרים. תחילה, גם אנו היינו בין הנעדרים. מייד עם בואנו, נשלחנו לעמדה המערבית של הכפר הפונה לכוון המחנה הצבאי. הפקודה היתה לא לבזבז תחמושת, רק במקרה של הסתננות האויב לכפר. החל להחשיך; בחזית האויב, נדמו היריות. המפקדה הודיעה למטה החזית ע"י רץ : באם לא תגיע תגבורת – אנו נוטשים את המקום. נשלח רץ כי האלחוט התקלקל. השעה 22:00. האויב נסה מדי פעם בפעם להתפרץ לכפר, אבל מכונת היריה היחידה שפעלה, שיתקה אותו מדי פעם בפעם. נתקבלה פקודה להתכונן לנסיגה, כי הרץ לא חזר ולא היה טעם להחזיק את המקום ב-30 איש בלבד.
קרוב לשעה 20:00, שמעתי צעדים מכוון המחנה. לחצתי את הרובה אל הכתף, האצבע על ההדק, אך שמעתי צעקות: "יהודים! יהודים! אל תירו בנו! יהודים, יהודים!"...כששמעתי זאת, כמעט ונפלתי מתעלף. השלשה שחכו לחשכה כדי לסגת מהמשלט, הגיעו אלינו! אלונקות לא היו לנו. לקחנו שמיכות ויתדות וסדרנו מהם מעין אלונקות. הפצועים שיכלו עוד ללכת, כלומר: שלא נפצעו ברגליהם או בבטנם – לא סדרנו להם אלונקות.
השעה 23:00. תגבורת לא הגיעה. כתת החוד יצאה לסייר את קו הנסיגה. החבלנים עסקו בהשמדת הנשק והתחמושת שלא יכולנו לקחת אתנו. התפרצויות האויב גברו מדי רגע ברגע עם יללות מחרידות!
השעה 23:30. החלה נסיגת כוחותינו ממלכיה. תחילה, העברנו את כל הפצועים אל נקודת היציאה. אח"כ, נעשו כל ההכנות להשמדת הרכוש וחבלה בבתים.
השעה 24:30. החלה נסיגת כוחותינו מהעמדות ובכפר נשארו רק 2 חבלנים שחכו לרגע בו יכנס האויב לכפר. נקודת היציאה היתה במרחק 2 קילומטר מהכפר.
בשעה 1:00 בבקר בדיוק נשמע פיצוץ אחד ואחריו שורת התפוצצויות, שהעלתה להבות אש ותמרון עשן, שהאדימה את שמי מלכיה!
החבלנים הגיעו אל נקודת היציאה. המסע זז. כתת החוד יצאה ראשונה וסיירה היטב את דרך הנסיגה. אחריה, יצאו נושאי האלונקות. אחריהם, הפצועים קל וקשה, שיכלו עוד ללכת. לבסוף, צעדו כל אלה שהיו ברזרבה להחלפת נושאי האלונקות. כל אחד מאתנו היה חייב לשאת מספר כלי נשק, גם הפצועים. נושאי האלונקות נשאו עמם את נשקם האישי ואת נשק חבריהם ההרוגים והפצועים! המסע התעכב מדי פעם בפעם כדי להבטיח את הנסיגה.
בשעה 6:00 לפנות בוקר, עמדנו. הגענו לרגלי "רמות נפתלי" רצוצים ותשושים לגמרי. גררנו את עצמנו במעלה ההר לרמות נפתלי.
בשעה 8:00 בבקר הגענו למשק. מייד, כלומר: כעבר שעה וחצי, הגיעו 2 אוטובוסים בכדי לשאת את הפצועים לראש פנה. אני, שהייתי צריך לנסוע לבית חולים לפני הקרב, הרגשתי את עצמי ברע. החום עלה, והודעתי למפקד-הפלוגה שאני נוסע עם הפצועים. יצאתי עם הפצועים והגענו לראש-פנה. למעשה, יומיים וחצי, לא אכלנו מאומה, וכשהגענו לראש פנה – לא היה כמעט מי שיטפל בנו; אוכל לא קבלנו. בבית חולים לא השכיבו אותנו.
בשעה 14:00, אכלנו משהו והועברנו למחנה פילון (לשם הועבר כל גדוד 11), והשכיבו אותנו על מיטות, כעין בית חולים צבאי.
מחנה פילון, 6.6.48
הכוח הישראלי בגליל ירד פלאים. כוחות האויב שנחל נצחון במלכיה, לא פסק מלהטריד אותנו ע"י אוירונים ממעל ותותחים. נעשו כמה נסיונות מצד האויב לעבור את הירדן ליד ראש הגשר שבמשמר הירדן ולחצות את הגליל.
אני שכבתי בביה"ח הצבאי במחנה פילון קרוב לשבוע ימים, ולא ידעתי את הנעשה מסביבי. היה חשש שמא חליתי בטיפוס! אולם, כעבור שבוע, הבראתי וקבלתי חופש מחלה, ונסעתי הביתה לחיפה.
אולם, האויב לא פסק מהטרדותיו, עד שהפכו להתקפה של ממש, והחל לזרום בהמוניו מערבה לחצות את הירדן.
כזכור, הכוח הישראלי לא יכול היה לעצור זרם זה ולהדפו אחורה כי לא היו בידו הכלים הדרושים לכך.
בהתקפה זו, הצליח האויב לכבוש את משמר הירדן. פלוגתנו שירדה באותו זמן מרמות נפתלי (אחר כבוש מלכיה), יצאה לעצור את התקדמות האויב עד להכרזת ההפוגה למחרת היום בשעה 10:00 לפה"צ. למעשה, ההפוגה הפעם היתה לטובתנו, כי אז היה הזמן לארגן כוח ולאמנו, ולהביא נשק חדיש להמשך הקרבות.
פלוגתנו החליפה כוח. קבלנו חילים חדשים שבאו רק עתה ארצה מקפריסין. במשך זמן ההפוגה, הגיעה אל הגליל חטיבת "כרמלי" שהוטל עליה ועלינו (חטיבת "עודד") להדוף את האויב אל מעבר לגבול. ההפוגה נסתיימה. הגליל המזרחי מדן ועד טבריה מלא כוח רענן חדש, עם נשק חדיש, תותחים ומשורינים (טנקים עוד לא הגיעו). אמנם וירוניהם הפסיקו להטרידנו, אבל גם לנו לא היו עוד האוירונים להתקפות מעין אלו. לילה -לילה חכו כוחותינו להתקפה, ואכן בא הלילה.
זה היה בליל קיצי גמור. עבודות הבצורים בגליל נמשכו אז בקדחתנו. ני יצאתי אז מטעם החבלנים עם מטה הגדוד . מתפקידי היה לפנות מוקשים שיתגלו בדרך ליחידות.
מטה הגדוד ישב על אחד המשלטים שבדרך למשמר הירדן, ונתנה הפקודה להתחפר. היינו מצוידים כל אחד בכלי התחפרות, מימיות, מנות ברזל, נשק אישי, 2 רימונים ו-100 כדורים.
אני, בתור חבלן – נשקי האישי היה הסטן עם 3 מחסניות ו-2 רימונים. כך שכבנו על המשלט עד שעת האפס, זמן בו פתחנו בהתקפה. לפי התכנית היה על 2 גדודים מחטיבת כרמלי לעבור את הירדן ולהקיף את האויב מצד שני. שאר הגדודים נעו מזרחה לכבוש את המשלטים שבדרך, תחת חפוי חזק של תתותחים, מרגמות 3” ובזות.
הכוחות, שהיה עליהם לעבור את הירדן, לא הספיקו משום מה לעבור עד אור הבוקר. לכן, הפסיקו וחזרו לבסיס. הכוחות שפעלו לכבוש המשלטים, פעלו יפה, וכבשו את רוב המשלטים במשך הלילה. אך, כשהודיעו על התקפות נגד ובקשת עזרה לפצועים ותגבורת – לא נענו. כך שהחזיקו במשלטים עד אור הבוקר ותגבורת לא הגיעה, החלה נסיגה מבוהלת מהמשלטים שנכבשו בדם! ערבים היו החללים שגויותיהם נשארו בשדה הקטל. עם שחר, התברר שנחלנו כשלון מר בפעולה זו.
קבלתי מיד פקודה לעבור למחניים להגנת המקום, כי כוחות האויב נראו ליד מחניים. מאנשי פלוגתי נפלו קרוב לעשרה הרוגים וכמה פצועים שנסוגו נסיגת בהלה בהשאירם את הנשק הכבד (בזות ומרגמות 3”). בחורים אלה שנפלו כאן, היו מראשוני המתנדבים בעם, מאז ה-29 לנובמבר 1947, שלחמו בצפת ובמלכיה, ומצאו את מותם בגזרת משמר הירדן.
לאחר 24 שעות רצופות של קרב קשה במשלט ובמחניים, הוחזרתי לבסיס למחנה "פילון". בו בלילה, נתקבלה פקודת מבצע לחבלנים למקש את הכביש שבין מחניים לבין משמר הירדן במוקשים אנטי-טנקיים (מונ"ר מוקש נגד רכב) .לפעולה זו, יצאו ששת החבלנים שנשארו בבסיס. אני נשארתי בבסיס לכל מקרה שלא יהיה, מאחר שחזרתי בערב מהחזית. על יחידת החבלנים הוטל למקש את השטח ב-50 מוקשים שהגיעו מאוחר מאוד ולא נבדקו לפני כן. הפעולה נעשתה תחת חיפוי של פלוגת רגלים.
לרוע מזלם של אנשינו, נסתימה הפעולה באבדן חבר יקר! בשעת החמוש, התפוצץ במו ידיו המוקש האחרון והועף באויר למרחק של 30 מ' על שדה המוקשים שהונח. גויתו לא נמצאה, כי לא יכלו לחפשה על שדה המוקשים, דבר הכרוך בקרבנות נוספים. לפני שיצא לפעולה, נתתי לו את חולצת העבודה שלי, ולפי זה הכרתיו, כי החברים מצאו בשטח פרורים וקטעי בד מהחולצה.
לאחר שפעולה זו נכשלה, נתונים היינו כל הזמן להתקפות נגד של האויב בשטח זה. אבל, לאחר זמן מה, נכנסה לתקפה הפוגה ב'. מהתחלת הפוגה ב', החלה הזדיינות כללית של שני היריבים. מסתבר, שכבר בזמן ההוא, החלו להגיע לארץ באורח בלתי חוקי כלי נשק כבדים (תותחים, טנקים, אוירונים, וכו').
בארץ הוקמה אז שיטת לחימה חדשה: שיטה יעילה, טובה ומסוכנת גם יחד. יחידות אלו נקראות "יחידות פשיטה". עקר פעולתן של יחידות אלו היה בנגב. יחידות אלו עברו אמונים קשים וקורים רבים, כך שכל חייל ביחידה כזו ידע הכל! כלומר: קשר, חובש, נהג, מקלען, מפקד חוליה, חבלן, וכו'.
ביום בהיר אחד, הודיעו לנו בגדוד שיש צורך במתנדבים ליחידת הפשיטה הצפונית שעמדה לקום. מיד החלטנו 4 חבר'ה מהחבלנים, שאנו עוברים ליחידה זו. ומענין שהיינו רק 4 איש בהתחלה מכל חזית הצפון! בו ביום, 25.7.48, עברתי ליחידת הקסמים, ל"חיל הג'יפים".
תחילה, העבירו אותנו למחנה המעבר בראש-פנה, ומשם לחורשת הארבעים ליד דפנה. עת הגיענו לשם, מנינו 5 חילים: מפקד הפלוגה, קנדי שעבד בשיטה זו בקנדה, רב-סמל קנדי, שקראנו לו "אבא" מאחר שדאג לנו יותר מדי. מפקד כתה קנדי, בחור טוב, אבל הרבה לא ידע. סגן מפקד הפלוגה היה "אמיתי" מחולתא, שכל מטרתו היתה לעשות אותנו לחילים הראויים לשמם. חוץ מה, הוא עצמו לא ידע הרבה, אבל העיקר הרצון הטוב. לאט-לאט, הצלחנו להסתדר במקום. סחבנו מפה, חבנו משם, כך שהיה לנו מה שאנו צריכים. בינתיים, התגלגלו אלינו עוד כמה חבר'ה, כך שלאחר שבוע-שבועיים, מנינו קרוב ל-2 כתות מלאות.
האמונים שעברנו, היו קשים מאוד! בבקר, קמנו, תפשנו את הרובים ב"טול-שק", והתחלנו לרוץ. רצנו עד לדן וחזרה, קרוב ל-7 וחצי קילומטר. מאחר שחזרנו לבסיס. מיד מתפשטים ויורדים למימיו הצוננים של נחל הדן, והולכים נגד הזרם כל יום מרחק יותר גדול. יוצאים מהמים, מתחילים לרוץ רק עם בגדי ים עוד איזה קילומטר אחד. אח"כ, מתלבשים ויושבים לאכול ארוחת בקר, שהיתה שמנה למדי. אחרי האוכל, היה מפקד ויציאה לאמונים. המדריכים נלקחו מבין החבר'ה. אני הייתי מדריך בחבלה. כל יום היה לנו מטוח (מתוך). תחמושת לא חסרה לנו.
לע"ש, יינו יוצאים כל יום 4 שעות. רצים, רצים – נשמעת פקודה "פזר!!!", כולם תופשים את מקומם. שכבו, ו"אש!!!" יורים, יורים. נשמעת הפקודה "הפסק אש!!" חוזרים משדה הקרב, פושטים על השטח המבורך בשבעת המינים, יושבים ואוכלים פירות וחוזרים לחורשה לארוחת הצהרים.
אחה"צ, אמונים בטופוגרפיה וחבלה. חבלה למדתי אותם: להניח מוקשים ופצוץ בית, רימון וכו'. מרבית החבר'ה, היו חברי "אצ"ל". אני הייתי היחידי כמעט מבין החילים הפשוטים שלא היתה לי שום נטיה מפלגתית אל תנועה זו. לכן, היות ואני חבר "הפועל", מדריך בימיה, הייתי חברו הטוב של אמיתי. הוא היה עושה למעני הכל. במשך הזמן, נתמנתי למדריך ספורט ביחידה גם-כן. אח"כ, גם למדריך שחיה. שכחתי להוסיף, שביחידה היו שתי בנות גם-כן, ושתיהן מאצ"ל. אחת מהן, שמה עלי עין, אף על פי שהיתה יותר מבוגרת ממני בשנה וחצי.
אך עקר הצרה היתה: מתי יגיעו הג'יפים? כל פעם לנו לנו הבטחות שהנה הג'יפים יגיעו היום-מחר; לא דובים ולא יער! לבסוף, ראינו 4 ג'יפים, שהם כבר שייכים ליחידה באופן רשמי, אבל יש צורך להתקין את הג'יפים לפעולה. כלומר: להתקין מקום לבזה לשני מקלעים מלפנים ו-1 ליד הנהג, ולהריך את הג'יפ, כדי שאפשר יהיה להעמיס עליו את התחמושת. הג'יפ היה דבר קדוש! לכן, לאמונים לנהגות, הביאו לנו משורינים שעליהם למדנו לנהוג. בקיצור: על המשורינים האלה, עשינו חיים! היה לנו גם אוטו משא שגם עליו התלבשנו.
ביום בהיר אחד, נודע לנו שאנו עוברים לחיפה כל החטיבה! עלי לומר את האמת, שלא שמחתי ביותר לעזוב מקום זה שגרם לנחת רוח כה רבה. הנוף התנאים והחיים בכללם. והחברה, אעפ"י שהיתה מפלגתית ברובה, אבל היתה זו חברה הראויה לשמה! היא כללה את המח"ל מקנדה, שהיו לתפארת במחנה!
אך על אף הכל, טוב היה לעבור לקרבת הבית. ביום ה22.8.48, לפנות ערב, העמדנו הכל על המכונות, ויצאנו לדרך. שכחתי להוסיף שאת שעורי הנהגות קבלנו על משורינים שהגיעו אלינו לאמונים.
לרשותנו עמדו אז כבר 3 ג'יפים. הרביעי, היה עדיין בכפר גלעדי. אני הייתי אחראי על חומרי הנפץ, המוקשים, וכו'. קבלתי ג'יפ מיוחד לצורך זה. שאר האנשים נסעו באוטובוס שהוזמן במיוחד להעברתם. השיירה מנתה רץ 1 על אופנוע; אחריו- ג'יפ שלי עם חמרי הנפץ עם מפקד הפלוגה; אחריו – הג'יפ של סגן מפקד הפלוגה; אחריו- המכונאי הראשי. באמצע- נסעו 2 מכונות המשא עם הציוד. לבסוף - האוטובוס עם החבר'ה. הנסיעה בלילה נעשתה ללא אורות כדי לא לגלות לאויב על תנועת כוחותינו.
השיירה הגיעה ב24:00 לראש פנה, והתעכבה שם כחצי שעה. אח"כ המשיכה דרכה דרומה. הנסיעה היתה אטית מאוד, כי לילה בלי אורות ומכונות עמוסות למדי – סכנה היא בנסיעה מהירה! לחיפה הגענו עם שחר, והמשכנו דרומה, עד שהגענו לבסיס החדש ליד חוף חייט. בהגיענו למקום, התחלנו להתבסס שם. בשעות הצהרים, הודיעו לנו שאנו מקבלים חופשה ל-72 שעות.
יצאנו לחפש ל-3 ימים, וחזרנו לבסיס. והודיעו לנו, שאנו עוברים לוילה בכרמל. לא חשבנו הרבה. ארזנו את החפצים, ועלינו לוילה החדשה. בבסיס החדש, הודיעו לנו על אמונים בג'יפים, שיכללו נסיעה בכל הארץ ותמרוני אש. ואמנם, זה לא אחר לבוא.
ביום בהיר אחד, ראינו לנגד עינינו 4 ג'יפים, והתחלנו להעמיד את כל הכבודה ולהתכונן למסע ארוך שלבטח יהיה מענין מאוד. זה היה בשעות הצהרים. עלינו 4 איש בכל ג'יפ, ויצאנו לדרך. ראשית, היה עלינו להגיע לבית אורן. מייד, לאחר שהגענו לשם, המשכנו בדרכנו לדליה, ומשם לכוון "נשר". התחברנו עם הכביש הראשי, והמשכנו בדרכנו לנהריה. לפני נהריה, נכנסנו למחנה צבאי, ששם אכלנו ארוחת ערב. לנהריה הגענו עם חשכה. נגשנו לשפת הים, פרשנו שמיכות על החול ושכבנו לישון. הלילה עבר עלינו ללא תקלות. השינה ליד הג'יפה היתה נעימה מאוד, אעפ"י שלפנות בוקר – היה קר וירד הטל.
עם עלות השחר, קמנו במהירות, עלינו על הג'יפים. לפני זריחת השמש, פתחנו בחזית אש לעבר ימה של נהריה. לאמיתו של דבר, עד היום אני לא מבין לשם מה פתחתי באש מתוך המקלעים והבזות שהיו מוצבים על הג'יפים! הרי לא היתה לי שום מטרה מלבד הים הגדול שקבל לתוכו את קלעי העופרת הרבים! יתכן שיריתי אותם על מנת לנקום את מנת העבר: נקמת צפת, מלכיה, משמר הירדן, וכו'. אני בטוח: אילו הקדים כל זה לבוא, כי אז היינו חוסכים בהרבה דם ובנפשותיהם של חברים צעירים שטרם ראו את החיים! אתה יושב על הג'יפ ומקבל פקודת "אש", מוריק שרשרת של 200 כדור במשך דקה ובלחיצה אחת. ביחידה, היו הרוב חברי ה"אצ"ל". אמנם הם התמרמרו על אמון בשיטה זו, אבל ההזדמנות שנתה להם, לא נתקלה בתגובות מצדם.
לאחר ההתקפה המדומה על הים הגדול, המשכנו בדרכנו מנהריה, צפונה לחניתה. בדרכנו זו, עברנו מכשולים רבים, כגון: קפולי קרקע, שדות מוקשים (כמעט שעלינו עליהם!), פריצת גדרות, וכו'. לבסוף, הגענו לחניתה, נקודת הספר הצפונית. בראותם אותנו, "אנשי הברזל", התחוללה מהפכה במשק! כי אין הם רגילים לראות בעיניהם שהנה מוקם צבא עברי ויש על מי לסמוך! בחניתה לא שהינו זמן רב. ירדנו מיד דרומה.
לאחר זמן מה, הגענו לרגלי התבור. השעה היתה שעת בין הערביים. הפקודה היתה להסוות את הג'יפים בתוך אחת החורשות לבל נתגלה לעיני המיג'ור (מפקד היחידה), שהיה צריך לבוא לשם לבקורת. אמנם, הסוינו את עצמנו היטב בחורשת איקליפטוסים, אך משום מה, התגלינו איכשהו לעיני המפקד. עם בואו, סומנו מטרות אש על רגלי התבור. נתקבלה פקודת "אש". 10 מקלעים ו-4 בזות פתחו באש תופת לעבר מטרה. מיד, לאחר זאת, התחלנו בנקוי הנשק. האמונים לא נסתימו באותו יום.
כידוע, נצרת וסביבתה נכבשו שבועיים בערך לפני בואנו. לאחר האמון בחורשת האיקליפטוסים, נסענו לנצרת הכבושה. חוצפתם של אנשי המקום הערביים נשארה כמעט כמו בימים עברו. למעשה, בכל המקומות שנכנעו לנו, יחסינו אל התושבים היה כה אדיב, שהנכנע לא הרגיש בשנוי השלטון! איבתם כלפי היהודים נשארה, אם לא בגלוי – הרי בלב, זה בטוח! אילו היתה באפשרותי להגלותם, או להשמידם – לא הייתי מהסס הרבה!
בנצרת, לא שהינו הרבה, כי באותו לילה טסנו צפונה. אני לא זוכר בדיוק איפה ישנו בלילה. אני זוכר רק שלמחרת, ירדנו מכפר גלעדי דרומה. בצהריים, הגענו לבנימינה. שם, היה מחנה של הגדנ"ע. פגשתי שם הרבה חניכים שלי מהימיה. אכלנו צהרים ונסענו לגבעת האולגה שלחוף הים. ושם, שוב פתחנו אש תופת לעבר הים. כאן קרה מקרה מענין של אחד החבר'ה שכעס מאוד על בזבוז התחמושת בצורה זו, והסתלק מהמקום כי לא רצה לראות זאת במו עיניו!
מגבעת האולגה, חרנו לארוחת ערב לחדרה (יחי הרושם!) ומשום – למחנה הגדנ"ע לרוחת ערב. מקום לינתנו נקבע בחורשת האקליפטוסים בחדרה. למחרת, נתברר שלא נוכל להמשיך במסע, ובו ביום, חזרנו לבסיס בחיפה.
בבסיס שנקבע לנו בחיפה, לא שהינו זמן רב, כי גדוד11 נהפך לגדוד מסיע לחטיבה (9). לכן, השתיכנו לגדוד 11 באופן ישיר. הגדוד שהכיל בתוכו פלוגת משורינים ופלוגה מסייעת בנשק כבד ופלוגת ג'יפים שלנו, חנה במחנה סנט לוקס ליד חיפה.
לא עבר זמן רב. החטיבה זזה לכוון המשולש, מקום חניתנו החדש היה בקבוץ גבע.
עוד בסנט לוקס, היו חלופי גברא בפלוגה: במקום "מיג'ור היפס", שהיה עד כה מפקד הפלוגה, בא במקומו מפקד חדש בדרגת סרן בצ.ה.ל: מאיר. מפקד זה החל להכניס רוח לפלוגה. לדעתו, כל אחד היה עושה מה שעלה בדעתו לעשות. כלומר: נהג בג'יפ היה לוקח את הג'יפ ל"רנדוו" (מיפגש) בחיפה או תל-אביב; אפסנאי היה מחלק ציוד למי שחשקה נפשו לתת, וכו'. מצד אחד, צדק מאיר זה; מצד שני- חמתנו עלתה, וקראנו עליו תגר! אבל הימים, ימי מלחמה, וצבא חדש עם כל חסרונותיו – הרי הוא צבא.
בשהותנו בגבע, התאמנו עם פלוגת הג'יפים של חטיבת גולני. למעשה, תפקידנו היה לחצות את הירדן באחת ממעברותיו ולהתקדם בתוך שטח האויב כ-50 ק"מ דרומה, עד גשר המקשר את שכם עם עבר הירדן, ולפוצצו ולחזור לבסיס. לכן, האמונים שלנו השתלבו עם חיל ההנדסה, שהכין את המעברות להעברתנו (תבורכנה ידיהם על עבודה זו!), אבל משום מה, בוטלה הפעולה לכבוש המשולש, והמשכנו באמונים היום-יומיים שלנו.
ביום בהיר אחד, הודיעו לי שעלי לצאת לקורס אלחוטאים בסנט לוקס. יחד אתי, יצאה גם זהבה, ועוד 6 מהחטיבה. כמובן שהתנגדותי היתה נמרצת, אבל כל מאמצי היו לשווא. ביום בהיר אחד, נסעתי לסט לוקס לקורס קשר. דבר ראשון שהשביע את רצוי, זה היה שאל האוכל מגישים לשולחנות, ולא צריכים לעמוד בתור כרגיל. ממה שלא הייתי שבע רצון, זה שהעבידו אותנו בהרצאות כל שעות היום, ומלאנו 2 מחברות עבות. אבל, לי ולזהבה לא היה משעמם כלל, כי סוף סוף היינו חברים בלב ובגוף, כך שבלילות – רוב זמננו היה מתבזבז במטה אחת...
לא אחת קרה, שהייתי נוסע הביתה לבקור באופן רשמי, ובלתי רשמי; העיקר – להיות בבית!
הימים הם ימי סוף תש"ח, והגיע ראש השנה. ובערב סוכות, 17.12.48, סימתי את הקורס עם כאב ראש אחד גדול. עם סיום הקורס, נסעתי ליום אחד הביתה, בכדי להודיע שאני עוזב את הבסיס הנוכחי בסנט לוקס ומצטרף לחטיבה הנמצאת בנגד. החטיבה נלחמה אז בנגד במבצע "עשר המכות".
ביום 19.10.48, לפנות ערב, עליתי על אוטו משא צבאי עם עוד כעשרה חברים, ונסענו דרומה. הגדוד חנה בג'סיר. לשם הגענו בחצות. הורדנו את החפצים ושכבנו לישון באחת החורבות שהשאירו לנו אויבינו המסריחים. הקרבות בנגב סוערים. כל הדרכים סגורים. כוחות צ.ה.ל. מראים את נחת זרועם על אויביהם שנסוגו בבהלה. למחרת, נקרא גם גדוד 11 לקרב. מתפקידנו היה לכבוש כפר משלט, דרומית מזרחית לג'סיר, מעבר לכביש פלוג'ה-בית גוברין. בגדוד הורגש תמיד המחסור בכוחות אדם! לכן, גויסו כל הפקידים והאפסנאים למחלקה אחת שנקראה "מחלקת הפורצים". הציוחד חולק במלואו, ולא הורגש מחסור. אני צורפתי למחלקה זו, גם כי תפקידי היה פיאט מס' 2. לפנות ערב, לאחר שהכל תוכנן היטב, חפצוי מרגמות ופלוגת הג'יפים, יצאנו באוטובוס אחד כל המחלקה, עם כל הציוד לעבר המטרה. מצב הרוח מרומם, בדיחות על ימין ושמאל. לאחר מאמצים רבים, הגענו לבסיס יציאה. מבסיס היציאה, נבדק הכל מחדש. מתפקידנו היה לעבור בואדי, מבסיס היציאה לעבור את כביש פלוג'ה, ולהתקדם על שדה פתוח בליל ירח לעבר הכפר. הכל דפק. עברנו את הכביש, התקדמנו בשביל צדדי, הקפנו את הכפר ממזרח. "עמוד!" נשמה הפקודה. נתברר שחיל האויר שלנו גם כן בענין, והחל להטיל הרס על מרחבי הנגב. במשך כל הזמן, עד 50 מ' מהכפר, לא אירע דבר. המחלקה פוזרה בשרשרת. אחד-אחד, הכלים הוצבו, הכל מוכן להסתערות. לתמהוננו הרב, לא קרה דבר. החילונו להתקדם עוד 10 בתים. בבית הראשון – אם ירגישו בנו, יקצרו במכונת יריה? לא, הכפר ריק. לשמחתנו, אין גבול! כבשנו כפר מבלי לשפוך דם. מיד, התקשרנו עם הבסיס, והודיעו לנו לפוצץ את הבנינים ולחזור פוצצנו את הבנינים והתחלנו לחזור ליד הכביש. הודיע האלחוטאי "לחזור לכפר ולהחזיק בו!".
חזרנו לכפר והתבססנו. קרוב לשעה 2:00, נשלחתי עם עוד 2 בחורים אל הבסיס בכדי להורות את הדרך לג'יפים שיבואו עם האספקה. פגשתי אותם בואדי. עלינו כל אחד על ג'יפ, ונסענו לכוון הכפר. כידוע, הכפר בנוי על משלט, והעליה אליו נעשית רק ברגל, ולכלי רכב אין גישה אליו. אני לא יודע משום מה, הודיעו לנו לסדר דרך שבו יוכלו הג'יפים לעלות למעלה!
מייד, התחלתי עם עוד אחד לפנות סלעים מהדרך, והג'יפים, ארבעה במספר, החלו לטפס. מדי פעם בפעם, התעכבו בגלל שבושי הדרך . והרעש שהקימו, גרם לכך שנתגלנו לאויב היושב על המשלט ממולנו, במרחק 400 מ' בלבד! האויב פתח מיד בצרורות אש לכוון הכפר, ואלינו במורד. אנו היינו מטרה מצוינת לפגיעה. ליל ירח מלא כמעט, הג'יפים ללא מחסה מאש, דרך נסיגה משובשת מאוד. המפקדים עלו למעלה לכפר. לא היה פקוד סדיר לג'יפים. לכן, עם פתיחת האש, עלינו, החזרנו אש מכל כלי היריה שהיו ברשותנו. כלומר: בכל ג'יפ -3 מקלעים 3”MG , ובזה 1. הירידה מהג'יפ היא בחזקת סכנה.
לכן, הורדנו את המקלעים ותפשנו בסיסים ועמדות יריה. אני לקחתי מקלע עם 3 ארגזי פעולה ופתחתי באש לעבר האויב. כעבור 10 דקות, גמרתי את כל התחמושת – 600 כדור! מיד, נגשתי ל-1 הג'יפים לקחת ארגז תחמושת, אך בדרך הקצרה הזו, נתקלתי בצרור כדורים שנורו כמה ס"מ ממני, פגעו בקרקע הסלעית ונתזו על גבי 2 רסיסי אבן קטנטנים, שחדרו דרך הסודר אל הגב! הוגשה לי מיד עזרה, אך המשכתי לפעול.
מיד, נתקבלה פקודת לסגת עם הג'יפים, אך חכיתי עד שיצא הג'יפ האחרון. בבסיס ההערכות, שהינו רגעים מספר, וברגעים אלו נפגעתי על ידי כדור באצבע! האצבע החלה שותת דם עד קבלת העזרה. בכל הפעולה הזו, הייתי אני היחידי שנפצעתי פעמיים במשך חצי שעה.
החלה הנסיגה. יחד אתה החלה ההפגזה במרגמות. למעשה, לא ידענו מי מפגיז? אנחנו, או הם, כי הפגזים משני הכוונים נפלו לידינו. הנסיגה היתה צריכה לעבור דרך הכביש, לחצות אותו באחד המקומות ולהכנס לואדי שמוביל לבסיס. אך, לרוע המזל, לא ידע מפקד הפלוגה שישב בג'יפ הראשון, היכן לחצות את הכביש! כשאני ראיתי זאת, קפצתי מהג'יפ שלי שהיה האחרון, ורצתי לעבר הג'יפ הראשון תחת מטר יריות ופגזים. מאחר שהייתי פצוע בשני מקומות בגוף, לא קל היה הדבר. מפקד הפלוגה כעס מאוד על מעשה זה, אבל מאחר שהראתי לו את הדרך, פג כעסו, ולהיפך: שמח מאוד! כי, אחרת היינו נופלים ישר לידי האויב.
דרך הואדי, הגענו לבסיס היציאה של הגדוד, ומשם – הועברתי בג'יפ אל בסיס שירות רפואי חזיתי בג'סיר. למחרת, קבלתי חופשת מחלה ונסעתי לתל-אביב. שם קבלתי חום, ולא יכולתי להמשיך לחיפה. לאחר שפניתי לקצין העיר בתל-אביב, נשלחתי לבית חולים ביפו. שכבתי שם 24 שעות. אח"כ, חופש מחלה שבוע, והגעתי לחיפה הביתה.
בזמן היותי בחופש מחלה, הצליחו כוחותנו בדרום לכתר את אזור פלוג'ה, עד אשר נתקבלה פקודת הפסקת האש: הפוגה שניה. ההפוגה הפעם היתה לרעתנו, כי אילולי ההפוגה- כי אז ידינו היתה על העליונה! הגדור חזר מהדרום ב-26.10.49. כמו כן, חזרה כל החטיבה. אני סימתי את חופש המחלה שלי. אעפ"י שיכולתי להאריך את החופשה, התנגדתי להארכה, כי רציתי להמשיך בקרבות שעמדו אז להתחולל בגליל המרכזי.
ידוע היה, שאת הגליל המרכזי שמחזיקים אותו כוחות צבא הפרטיזנים של קאוקג'י, לא קל יהיה לכבוש, ביחוד את תרשיחא וסעסע, אבל יכולנו גם להם!
ביום 28.10.49, יצאה כל החטיבה למבצע "חירם", שהוא כבוש הגליל המרכזי. יחידותינו נערכו בשערי תרשיחא. צבא במלוא הציוד, חיל שריון, ג'יפים, רגלים, ו"חיל האויר"!<